הגאון הגדול הרב יניב עזיז שליט"א
ראש מוסדות "אור יצחק"
איך נזכה לקנות את התורה | מעלת הענווה
למה
הר סיני זכה שעליו תינתן התורה
בפרקי אבות במשנה הראשונה נאמר
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע". והקשו המפרשים מהו קיבל תורה
מסיני היה לו לומר, משה קיבל תורה מהקב"ה בסיני, מהו "מסיני"
ויתבאר על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, (ראה בראשית רבה פרשה צט סימן א
ומגילה כט.) בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים
אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת, תבור בא מבית אלים
וכרמל מאספמיא. אמר להם הקב"ה: "למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים
לשבתו אף ה' ישכון לנצח" (תהלים סח יז), למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי
מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא גבנונים, וכתיב התם (ויקרא כא כ') או גבן או דק.
ואמר רב אשי, מכאן שכל המתייהר הרי הוא בעל מום. ועוד אמרו בגמרא (סוטה ה.)
"לעולם ילמד אדם ממדת קונו", שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הרמים
שבעולם (כגון תבור וכרמל שבאו לשם), והשרה שכינתו על הר סיני (שהוא הר נמוך). וכן
הוא אומר כי רם ה' ושפל יראה ע"ש.
מדוע
זכה משה להביא את התורה לישראל
ועל פי זה יש לבאר כוונת התנא שאמר כי
משה קיבל תורה מסיני, שלא תאמר מה טעם זכה משה רבינו ע"ה לקבל התורה מאת
הקב"ה, ולא איש אחר, ועל זה ענה "מסיני" !, שכשם שזכה הר סיני
שעליו תנתן התורה מחמת ענוותנותו ושפלותו, מזה הטעם גם כן זכה משה רבינו ע"ה
לקבל את התורה, כיון שהיה עניו מאד.
כמו שהעיד עליו יודע תעלומות: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני
האדמה" (במדבר יב ג'). ואמרו במדרש (הובא באוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד
עח), מה תלמוד לומר מכל האדם? אלא שהיה עניו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם
רגילין להתגאות בהן, כגון המלכות והנבואה והחכמה, ואף על פי שהיו בו כל המדות
הללו, היה עניו מאד מכל האדם, ולכן כשאמר משה להקב"ה, מי אנכי כי אלך אל
פרעה, אמר לו זה לך האות כי אנכי שלחתיך, שהיא הנותנת, בגלל שאתה ממעט עצמך, אני
שולח אותך ולא את איש אחר וזהו אף הטעם ומסרה ליהושע כי אף ביהושע ראה משה את מידת
הענוה, אף שהיו בדורו של יהושע חכמים גדולים ממנו אך בחר בו כיוון שהיתה בו מידת
הענווה, כמו שנאמר (בשמות לג א) "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל".
מה
ענין שמיטה אצל הר סיני
והנה התורה בפרשת בהר עוסקת על עניני
שמיטה, כמו שנאמר "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר", ועל כך אמרו רבותינו בספרא )פרשת בהר סיני פרשה א) מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל
המצוות נאמרו מסיני! אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו
כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ועדיין צריכים אנו להבין, כי יכלה התורה לכתוב ענין של
גזל או שאר המצות ואף עליו נאמר, שכשם שמצוה זו כלללותיה ודקדוקיה נאמרו בסיני, אף
כל מצות ה' נאמרו כללותיה ודקדוקיה בסיני. א"כ צריכים אנו להבין למה דווקא
נאמרו הלכות שמיטה.
הקשר
בין שמיטה להר סיני
אלא אנו צריכים לדעת כי יש קשר הדוק
בין הר סיני שהוא מורה על הענווה (כמו שביארנו) לבין שמיטה, ונבוא לבאר את ענין
שמיטה מה היא, דהנה כתבו בספרים הקדושים, כי ענינה היא ענווה, כי כאשר אדם עובד את
האדמה ומצמיחה לו פירות ויבול רב, ליבו יכול להתמלאות בגאווה ולומר, ראו איזה חכמה
יש בי, יודע אני היכן לזרוע, ומתי לזרוע, וכיצד לזבל ולהשקות את האדמה, וזה פריו,
פרי הילולים, מעשי ידי להתפאר, כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, וזה ענין של
השמיטה לומר לך כי בשנה השביעית שבת לה' אלהיך, למען הודיעך, שאין לך להתגאות
במעשי ידיך, ולא יחשוב האדם כי הוא זה שמצליח להביא טרף לביתו, אלא ה' הוא הנותן
לך כוח לעשות חיל.
איך
שמיטה מביאה ענווה
ועל כן בשנת השמיטה התורה מצווה אותנו
להפקיר את האדמה, "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור... והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך
ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך", הארץ תהיה הפקר לכולם. ולכאורה
צריך ביאור למה לכולם, אם זה היה הפקר לעניים בלבד - אני מבין, או לגר ליתום
לאלמנה, כמו לקט שכחה ופאה, אבל למה לכולם, הפקר, גם לשכן שלי העשיר, ולכולם הפקר
מה מצוה היא זו. אלא הקב"ה רוצה להחדיר לנו, לאחר שאנו עבדים בשדה שש שנים,
ומרגישים בעלי בתים, כוחי ועוצם ידי, ומתעשר האדם, עלולה להיכנס בליבו גאוה, ויכול
להתנשא, ואף שנותן לעני, מרגיש אני עשיר, והוא מסכן, יש הבדל גדול בנינו, יש פערים
עצומים, - בא הקב"ה לבטל את הגאוה הזאת, ואומר לנו 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה
לך לעבדך לשכירך לתושבך' וכו', כולם שווים, כולם יכולים לקחת, - כן, גם אתה יכול
לקחת, אך לא הרבה, רק מה שאתה צריך לבני ביתך, אתה שווה כמו כולם, אין כבוד אין
משרה אין פערים, כולם שווים, וכל זאת לשבור את הגאוה ואת ה'כוחי ועוצם ידי',
ולזכור כי ה' הוא הנותן לך, הכל זה ממנו, לא בזכות חכמתך, אלא ה' החליט לתת לך,
וברצונו נותן לך, וברצונו יקח ממך, ויתן לאחר.
אין
יתרון לאחד על חבירו בשמיטה
וכך מבאר ה'אור החיים' הקדוש (פרק כה
פסוק ו') "והיתה שבת" וגו'. פירוש שלא תאמר שיהיה משפטו כשאר שולחן
הגבוה שהכהנים זוכים בו, אלא לכם לכולכם יחד, כהנים לוים ישראלים וכו', וחזר ופרט
לך וגו', ואם תאמר אם כן למה נאמר 'לכם', שלא היה לו לומר אלא הארץ לאכלה לך וגו',
ונראה כי חש לומר בדרך זה שהייתי אומר הקודם בפסוק קודם באכילה, כדרך שאמרו (ספרי)
ענייך ועניי עירך וגו' ממה שאמר הכתוב (דברים ט"ו ז') כי יהיה בך אביון וגו',
לזה קדם הכתוב, וכלל כולם יחד, ואמר לכם, שאין גדר לאחד יותר מחבירו בפירות
שביעית. עכ"ל.
הקשור
בין ריבית לענווה
ועל פי זה נבין עוד כמה מצוות שנאמרו
בפרשת בהר, נאמר (פרק כה לה) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב
וחי עמך, אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחי אחיך עמך, את כספך לא תתן לו
בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", ובשמות (כב, כד) נאמר "אם כסף תלווה את
עמי... לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" כאן התורה מדברת על איסור של
ריבית, ויש להבין מה חמור כ"כ בעיני ה' איסור רבית, ועוד מהו אומרו 'נשך' ורש"י הביא את דברי רבותינו ש"ריבית, שהוא כנשיכת נחש שנושך חבורה
קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקודו. כך ריבית – אינו מרגיש
ואינו ניכר, עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה".
מה
סיבת יציאת מצרים
חכמינו זכרונם לברכה ראו את איסור
הריבית כדבר עקרוני ביהדות, עד כדי כך שאמרו בספרא (ויקרא כה, לח) ש"כל המקבל
עליו עול ריבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול
מלכות שמים" ואף הוסיפו ואמרו שהסיבה שבורא העולם הוציא את בני ישראל ממצרים
הייתה כדי שהם יקבלו על עצמם מצווה זו של ריבית.
חומר
איסור ריבית
[1]ואמרו רבותינו שמי שמלווה בריבית לא יקום
בתחיית המתים (תוספות סוטה דף ה. ד"ה כל, ובבא מציעא דף ע: ד"ה תשיך), וכל זה דורש ביאור יסודי למה כל כך החמיר
הקב"ה באיסור ריבית, שהמלווה אינו קם בתחיית המתים, וזה אחת המטרות של יציאת
מצרים. וביארו המפרשים כי אדם שה' נתן לו כסף ורוצה לעשות משכר כשר, מותר הדבר, אך
האדם שרוצה לעשות עושר בלא משפט, בלא צדק, ע"י שמלוה בריבית הרי הוא משתמש
ומנצל את חסרונו וצערו של חבירו, והרי הוא מתנשא על הזולת, להראות שהוא עשיר
וחבירו מסכן ומנצלו, וזה הדבר שה' מבקש לעקור מעמו ישראל, להיות בענווה ולהתרחק
מהגאווה, כי הגאווה היא המידה השנואה ביותר, כמו שאמרו חז"ל (מסכת סוטה דף
ה.) על הפסוק (בתהילים קא', ה') "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב
לבב אתו לא אוכל", שאמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור באותה
כפיפה", כלומר כי אדם שהוא גאוותן אין ה' יכול להיות איתו באותו מקום, כי הגאוותן
הוא שנוא מאוד בעני ה', וזה המלווה בריבית הרי הוא מתגאה במה שה' נתן לו.
לדעת
לכבד גם את העבדים העבריים
ולפ"ז נבין עוד כמה מצות שיש
בפרשה (כה לט) "וכי ימוך אחיך ונמכר לך לא תעבד בו עבודת עבד, לא תרדה בו
בפרך, ויראת מאלהיך", כלומר כאשר אדם נמצא במצב כלכלי קשה ונמכר לעבד, עליך
להתנהג עמו בכבוד, ולא להתנהג עמו כמו עבד כנעני, אלא עליך לכבדו, כי זהו הענין של
הגאוה, ולא יבזה אדם את חבירו או יתנשא עליו, אלא "וחי אחיך עימך" כמוך
כן אחיך, ועוד עליך לכבדו יותר ממך.
הקשר
בין שבת קודש לענווה
יש עוד מצוה שאף היא קשורה בקשר הדוק
עם הר סיני ועם השמיטה, והיא "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'",
וכתב ה'ראשית חכמה' (שער הקדושה פרק שביעי) "וביום השבת צריך אדם להאריך אפו ולהיות
עניו בתכלית, וילמוד ממידת קונו שביום שבת מאריך לרשעים שבגיהנום, שאשו של
גיהנום בטל", כלומר מבאר לנו הראשית חכמה כי יסדו שמירת השבת, היא להארות
לאדם שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כי בשבת 'וינפש', אל תעבוד בשבת, תדע
כי ה' הוא בעל הבית של הבירה, והוא נותן לך כוח לעשות חיל, והוא מצוה אותך לשבות
ביום השבת, ולא תתגאה בכוחך, ועל כן קח פסק זמן, תתבונן ותראה כי אתה רק פועל ועבד
של ה', וא"כ במה אתה מתגאה, בכוח הרי הכוח והגבורה הכל של ה', ובמה יתגאה
האדם, וכבר אמר הנביא ירמיה, (ט' כב) "כה אמר ה' אל יתהלל החכם בחכמתו, ואל
יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד
משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'", כלומר על האדם להחדיר לעצמו, כי אין
במה להתגאות, כי ה' נותן לו את הכל.
למה
זה בושה להיות גאוותן
כמו המשל של אותו אדם שעלה על הר גבוה
והתגאה כי הוא האדם הגבוה ביותר בעיר, פנו אליו התושבים ואמרו לו כיצד תאמר כן,
והרי אתה נמצא על הר גבוה, ואין הגובה שלך, תרד לארץ ואז נראה מה הגובה האמתי שלך,
כלומר כאשר אדם מתגאה במה שאינו שלו, הרי הוא שקרן וזה גאווה שה' שונא אותה, - ה'
חפץ אנשים ענוותנים.
ממי
הקב"ה נגעל ומואס
וזה כוונת התורה שה' אומר לנו (באותה
פרשה, כו יא),"ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם
והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם". ה' רוצה לשכון בתוך כל אחד ואחד, זאת
בתנאי שאנו נתנהג בענווה, ואז "ושכנתי בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" כי אם
יש גאוה ה' נגעל מאותו אדם, אך במקום שיש ענוה ה' נמצא שם, שנאמר ישעיה (נז טו)
"כי אשכון את דכא", אני ה' אוהב את מי שהוא ענו.
כיצד
יזכה אדם לכון לאמיתה של תורה
ואחר שראינו את חשיבות מידת הענווה, 'כי
באלה חפצתי נאום ה'' בענווה, נבין כי מי שהוא ענוותן זוכה שהתורה מחזרת אחריו,
וזוכה לדברים הרבה, כי הנה אמרו חז"ל (במסכת עירובין יג:) א"ר אבא אמר
שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים
הלכה כמותנו - יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה וכי
מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני
שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי
ב"ש לדבריהן.
איך
ענווה קשורה לפסיקת הלכה
והקשו המפרשים וכי בגלל שיש בהם ענווה
הלכה כמותם, ואולי טועים בהלכה, ואולי בית שמאי חכמים יותר מהם ועל כך עמד מרן ה"בית
יוסף" (בכללי הגמ') וכתב: שעל ידי שהיו נוחים ועלובין, שכינה היתה שורה
עליהם, ועל ידי כך היו מכוונים לאמת. ע"ש. ועפ"ז ביארו המפרשים את דברי הגמרא בשבת (סג.) אמר רבי שמעון בן
לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מקשיב להם, שנאמר, אז
נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשיב ה' וישמע. אין 'נדברו' אלא לשון נחת, שנאמר, 'ידבר
עמים תחתינו' (פירש רש"י ידבר עמים, ישפיל, וכל השפלה בנחת). וזה כמו שאמרו
בסנהדרין (כד.) כהנהגת תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים ונוחים זה לזה בהלכה,
ועל ידי כך זוכים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אבל כשאינם נוחים זה לזה בהלכה יצא
מהם משפט מעוקל, כי כל אחד מהם מעונין לסתור דברי חבירו, ותהי האמת נעדרת. וכעין
זה אמרו בסנהדרין (כט.) שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה אין יושבים בדין כאחד,
והסביר מרן ה"שלחן ערוך" בחושן משפט (ס' ז' ס"ח ), שמפני השנאה
שביניהם, דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו. וכשהם נוחים זה לזה, מסתמא יש בהם ענוה
וחכמה, ועל ידי כך יזכו לכוין לאמתה של תורה.
מדוע
זכה דוד המלך שהלכה כמותו
הא למדת כי האדם שיש לו ענווה זוכה לכוון
לאמיתה של תורה, אך מי שאין בו מידת ענווה אף שאינו גאוותן אך הענווה אינה בראש מעיינו
על כן אינו יזכה לכוון תמיד לאמיתה של תורה, ומי לנו גדול מדוד המלך ע"ה
שאמרו (בסנהדרין צג:) על הפסוק "וה' עמו" שהלכה כמותו בכל מקום. ומדוע
זכה דוד לכך, כיון שהיה עניו בצורה מיוחדת שאמר על עצמו (בתהילים כ"ב ז')
"ואנוכי תולעת ולא איש", וכיון שהתנהג בענווה מופלאה זכה שהלכה כמותו. ובירושלמי
(סנהדרין פרק ב הלכה ד), אמרו עוד על דוד המלך ע"ה שיר המעלות לדוד ה' לא גבה
לבי ולא רמו עיני וכו'. לא גבה לבי, בעת שמשח אותי שמואל הרמתי למלך על ישראל, ולא
רמו עיני, בשעה שהרגתי את גולית, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, בשעה שהחזירוני
על כסא מלכותי. ע"ש. כלומר דוד תמיד התנהג בעונה, בכל מצב שהוא אפ' שהיה
במצבים של הצלחה גדולה.
סיפור
מדהים על רבי אבהו
ובסוטה (מ.) מה ענוה היתה ברבי אבהו,
פעם אמרה אשתו של המתורגמן שלו לאשתו של רבי אבהו, בעלי המתורגמן אינו צריך לחכמתו
של בעלך רבי אבהו, שהוא חכם לא פחות
ממנו, ומה שהוא נעשה לו מתורגמן, אינו אלא משום כבוד המלכות. [שרבי אבהו היה מכובד
ונשוא פנים בבית המלך, כמבואר בחגיגה (יד.) ובכתובות (יז.), הלכה אשתו של רבי אבהו
וסיפרה לרבי אבהו מה שאמרה אשת המתורגמן, אמר לה, ומאי נפקא מינה, מיני ומיניה יתקלס
עילאה (מכל אחד הקב"ה משתבח), ועוד שנמנו חכמים למנות את רבי אבהו לראש
הישיבה, ראה שרבי אבא דמן עכו רובצים עליו חובות, ואינו יכול לעמוד בהם, אמר להם
יש לכם ראש ישיבה, הוא רבי אבא דמן עכו.
גס
רוח ראוי לנידוי
והחמירו בגאוה כ"כ עד שאמרו בסוטה (ה.) בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח אפילו
מקצתה, דהיינו, אדם שיש בו אפילו קצת מגסות הרוח ראוי לנידוי.
לא
להתרבב אפילו בדברי תורה
ואמרו חז"ל בירושלמי (פרק קמא
דשבת ה"ג), מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, היא יראת ה', שנאמר, ראשית חכמה יראת
ה' עשתה הענווה עקב לסולייתה, שנאמר (משלי כב) עקב ענוה יראת ה'. וכן הובא בתוספות
במסכת יבמות (קג:, ד"ה המסוליים) בשם מדרש שיר השירים רבה (פרשה א' סי' ט).
למדנו מכאן גודל מעלת הענווה. וכן אמרו חז"ל (במסכת עבודה זרה כ:) תורה מביאה
לידי זהירות, (שנזהר מאד שלא יבוא לידי עבירה), זהירות מביאה לידי נקיות (בלא
חטא), נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה,
קדושה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי ענווה.
וענווה גדולה מכולם, שנאמר, רוח ה' אלהים עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענווים, לבשר חסידים
לא נאמר, אלא ענווים, הא למדת שענווה גדולה מכולם. והרמ"ק בספר 'תומר דבורה'
כתב להדיא שאין לאדם להתגאות בפני חביריו בתורתו ומצוותיו[2].
מעשה
מצמרר במעלת הענווה על תקופת בצורת
וכך מצינו בחז"ל (מסכת תענית, כה:)
מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא
אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו
גשמים, הוו מרנני רבנן, יצאה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על
מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, ע"ש, ובודאי שגם רבי אלעזר היה בו ענווה,
אך ר"ע התברך בענווה יתירה, ועל כן כל דורו זכה לישועה בזכות הענווה היתרה
שהיתה בו. ואף נראה כי מנחיל התורה לדור הבא היה ר"ע שהוא העמיד את התורה שוב
לחמישה תלמידים ומהם התפשטה התורה בכל העולם.
איך
נתכונן לחג השבועות
א"כ אם אנו רוצים לזכות
בעז"ה לקבל את התורה בחג השבועות עלינו לעבוד על מידת הענוה, כמה שיותר, וכמו
שאמר התנא באבות (ד' ד') רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות
אנוש רמה, כלומר כמה שאתה ענוותן עשה עוד ענווה לעצמך, כי במה נחשב האדם
להתגאות. וכמו שכתב הרשב"ץ (במגן אבות), מלך אחד שלח לאחד מהחכמים החשובים
לבוא אצלו, וכשבא אליו, שאל אותו המלך, במה היית עוסק, אמר לו, מסתכל הייתי
ומתבונן כי כדור הארץ כולו אינו כנגד גלגל העליון, אלא כביצת נמלה בים הגדול,
ובכלל כדור הארץ אינו מיושב בכולו, שחלק גדול ממנו אינו מיושב, ויש בו הרים וגבעות
ימים ונהרות, מדברות שדות וכרמים, ומעט הוא החלק המיושב במדינות, ואני בתוך אחת
המדינות, ואני אינני רק חלק קטן מן המקום אשר אני שוכן בתוכו. ואם כל כך חלקי קטן
בזה העולם, וכל העולם כולו אינו ולא כלום לפני רבון העולמים, ומה אני לפניו, ואם
כן איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בחגיגה (יג.), בשעה שאמר נבוכדנצר, אעלה על
במותי עב אדמה לעליון, יצאה בת קול ואמרה לו, רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע,
כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, והלא מן הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל
רקיע ורקיע וכו', וכסא הכבוד כנגד כולם, ואתה אמרת אעלה על במותי עב, אך אל שאול
תורד אל ירכתי בור. ע"ש. וכתב עוד שם, שסיפרו על המלך אזדשיר, שנתן ביד אחד
ממשרתיו כתב, ואמר לו, כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד, והיה כתוב בו, שוב לך, כי
אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו, ובקרוב ישוב לרמה ועפר.
מה
אמר מרן החיד"א על חג השבועות
מרן החיד"א בספר לב דוד (פרק לא)
כתב דברים מדהימים אודות זה העניין, וזה"ל: מודעת זאת בכל הארץ, כי הימים
טובים מידי שנה בשנה עושין מעין מלאכתן כימים הראשונים, ומתגלים אורות עליונים
בשמים ממעל, והשפי'ע בצחצחות על ישראל עמו. כל קבל דנא כי בא מועד ימים אשר
נחו בהם היהודים לפני ההר הגדול במעלה, הלא מזער כמדתו, לכל רוח נשברה, ההר חמד
אלהים, הר סיני זה, שם ישבנו והיינו לאחדים, ויחן שם ישראל כאיש אחד, וע"י זה
פסקה זוהמתינו וזכינו לקבל התורה. ומן הוא והלאה הימים הללו קודש הם ומסוגלים
ליטהר, כמו שכתבנו בפרקין דלעיל. ואף גם זאת ימים טובים לקנות ענווה ואחדות עם
ישראל, כאשר היה לימים ראשונים במעמד המופלא והנורא לפני הר סיני, ואף גם
להבין ולהשכיל בתורה. וזאת מצאנו לחד מקמיא רבינו בעל המכתם ז"ל שאמר שאין
ספק שבימי הפרשה נמסרו להם סודות וענינים נפלאים, שהיו מועילים מאד ליחידי סגולה,
וז"ש, אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו, זה תורף דבריו
ז"ל. וא"כ אם יתעורר בימים האלו ניצב על הקושרי'ם, קשר של קיימא, בענווה
ובאחדות והשתדלות להבין התורה לפי מדרגתו, אין ספק דשעתא קיימא ליה, יעשה לו סגולה
יותר ויותר משאר ימים. ומה גם בליל התקדש חג השבועות, יתלהב האדם ויתעורר מאד
כי הזמן גורם קרבת אלהים. ועת להשליך אחרי גוו אלילי כספו אשר דבק בהם לאהבה,
ורעיוניו הלכו שבי, וחשוקיה'ם כסף, וישם כל מעייניו ועניניו בקניניו כל היום
והלילה עד חצות, ויוציאם בכסף וזהב. כעת יאמר ליעקב מה פעל אל בצאת ישראל ממצרים
לטהרנו, וקרבנו לפני הר סיני על יד הקודש אמצעי שלם, משה רעיא מהימנא, עניו
מאד, וע"י זה נטהרנו, ויחן שם ישראל כאיש אחד באחדות, וזכינו לקבל התורה
הקדושה. איכו השתא עת הזמיר הגיע, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה לידבק בתורה
ועבודה ואהבת רעהו, אין ספק כי רשפי אש התעוררותם יערה עליהם רוח ממרום, וגמירי
הבא ליטהר מסייעין אותו, ומה גם בזמן מסוגל ומוכשר לזה, כאשר עשה ביום הזה
לפסוק זוהמתינו, ולקרבינו לקדושה, ולדבקה בו ובתורתו. כה יעשה בדור אחרון,
ולפי הדביקות והתעוררות האדם לשוב לתלמוד תורה ולענווה, כן יעשה לו, זכה
מוסיפין לו, דכיילין ליה בקבא רבא. עכ"ל מרן החיד"א.
אסור
להיות גאוותן אפילו בינוני
[3]וכך כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות דעות
ה"ג), יש דעות שאסור לאדם להתנהג בהן במדה בינונית, אלא עליו להתרחק מן הקצה
האחד עד הקצה האחר, והיא מדת הגאווה, שהיא גובה לב, שאין הדרך הטובה שיהיה
האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ביותר, ורוחו נמוכה למאד. לפיכך נאמר במשה
רבינו "והאיש משה עניו מאד" ולא נאמר עניו בלבד. ולכן ציוו חכמים
ואמרו, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם.
יזכינו ה' למידות טובות ומתוקנות ובפרט
למידת הענווה החשובה ביותר, ובדרך ענווה אמיתית ובקניית שאר קניני התורה – ואז
נזכה לקנות את התורה בשלימות, אמן.
[1] סיפור מדהים ונפלא
אספר דרך אגב אודות איסור ריבית החמור, הסיפור מובא בספר חוט המשולש (דף
רי"ב), בתקופת רבי עקיבא איגר זיע"א היה עשיר גדול שגר בעיירה בו כיהן
כרב רעק"א, והנה עשיר זה כרוב עושרו כך היה רוב קמצנותו ותאוות ממונו ולא היה
נותן צדקה כלל ולא זו בלבד אלא שהיה מלווה בריבית, והרב היה מוכיחו על עוון חמור
זה, וליבו של העשיר היה חתום וסתום, ודברי הרב נפלו על 'אוזנים ערלות', ובאחד מן
הימים הגיע זמנו של העשיר להסתלק לעולמו, כדרך כל הארץ, ואכן האיש הזה נפטר, כשבאו
בניו של העשיר אל אנשי חברה קדישא לסדר את צרכי המת, התפלאו לשמוע מחיר הקבר בסכום
גבוה מן הרגיל, לאחר דין ודברים לא הסכימו אנשי חברה קדישא להתפשר והיתומים נגשו
למושל הגוי שיטפל בענין. המושל
אמר שיטפל, אמר ועשה, ומיד שלח לקרוא לרעק"א רב העיירה שיסביר לו פשר העניין,
רעק"א ברוב ענוותנותו הגיע אליו, והסביר לו שבדרך כלל המחיר לקבר עולה יותר
זול מהמקרה הזה כיון שאנו מאמינים בתחיית המתים, ולכן עניין הקבורה הוא לכמה שנים
בלבד כשכירות בלבד, ומה שמקבלים זה דמי
שכירות הקרקע, אבל בנידון דידן כיון שהנפטר היה מלווה בריבית א"כ לא יזכה
לתחיית המתים ולכן מחיר הקבורה הוא בהתאם... המשל קיבל את
דברי הרב והצדיק אותם וכך עשו היתומים.
[2] אמנם,
בליבו מותר להתגאות בתורה ומצוות שעשה, כדי לקבל חיזוק בעבודת ה', על דרך מ"ש
"ויגבה ליבו בדרכי ה'", אך גם אז לא יתגאה באופן שיחשיב עצמו ליותר
מחביריו, כי ידע שכל מה שהוא עושה עדין לא השלים תיקונו השלם.
[3] סיפור יפה
שמעתי ממרן רבינו הגדול רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשם מרן הבן איש חי (עוד
יוסף חי, פרשת תרומה), ומעשה בגביר אחד בעיר בגדאד (בבל) שהיה למדן מופלג ועשיר
גדול, שהיה דרכו ללמוד בכל יום בבית מדרשו, עם חכם גדול אחד, גמרא והרי"ף
והרא"ש והרמב"ם, והיתה לגביר הזה בת בגיל ארבע עשרה שנה, שהיתה חכמה מאד
ובעלת כשרונות להפליא, ושכר לה אביה תלמיד חכם אחד הבקי בתנ"ך, שילמד עם בתו
שעתיים בכל יום, את כל התנ"ך, עם פירוש רש"י, ורד"ק, ושיער שצריך
לזה שנתיים ימים, ושילם לו מראש מאה זהובים, אולם להיות שהבת היתה חריפה מאד,
ושוקדת על לימודה, גמרה כל התנ"ך במשך שבעה חדשים. ולפי בקשתה התחיל ללמוד
עמה גמרא ומפרשים, והיא לרוב חשקה וחריפות שכלה, היתה קולטת יפה כל מה שלמד אתה,
והיתה נושאת ונותנת עמו בפלפול ובסברא. ונמשך הלימוד הזה יותר משנה, שלמדה עם
המלמד הזה בחדר המיוחד שלה. ואביה לא ידע מזה כלל. ורק לאחר שעברו
קרוב לשנתיים בא העשיר הנ"ל לדעת מה נעשה עם הלימוד של בתו, ולהפתעתו ראה שהיא
לומדת תלמוד עם המלמד שלה, וישאל אותו מה זאת, וסיפר לו כל הענין. ואמר, שבהיות
שאני נשכרתי לכ"ד חדשים, וקבלתי שכרי מראש, והיא כשרונית ובעלת שכל, ואחר
שלמדתי עמה כל התנ"ך, ביקשה ממני ללמוד עמה תלמוד, נעתרתי לבקשתה, וסיימתי
עמה כמה מסכתות, וישחק אביה, ויאמר למלמד, תודה לך, אך עד כאן תחום שבת, ואני
מוותר לך על הזמן שנשאר מכ"ד חדשים, ולך לביתך לשלום, ואין צורך שתטרח עוד
לבא ללמד אותה יותר. אחר שהלך אמרה הבת לאביה מה זאת עשית לי, אני חשבתי שאדרבה
תתן למלמד שכר לעוד שנתיים שימשיך ללמוד עמי תלמוד, ואתה שילחתו וילך לשלום, ויאמר
לה אביה, בתי חמדת לבי, למה את צריכה ללמוד תורה שבעל פה, וכי את בן שלומד תורה עד
שנעשה מורה הוראות בישראל, הלא את בת שעומדת בעוד כמה שנים להנשא, ולטפל בכל צרכי
הבית, ובילדים, ואת הכל תשכחי, והלואי שתזכרי את לימוד המקרא, ותעסקי בו לכל הפחות
בשבת. הדברים לא מצאו חן בעיניה, כי אמרה בלבה אני אלמד ואהיה חכמה כמו ברוריה.
אבל מפני כבודו של אביה שתקה, ולא רצתה להתוכח עמו. ובכל זאת גמרה בלבה, שהיא תשב
בחדר הסמוך לבית מדרשו של אביה, ותקשיב ללימודו עם החברותא שלו, דרך החלון הפתוח
לחדרה. ותעש כן, ובכל יום היתה מעיינת בסוגיית הגמרא שהיו לומדים בה, ושומעת
הקושיות והתירוצים שמפלפלים ביניהם באזן קשבת, והיתה מבינה כל דבריהם, ורושמת
בפנקס הערותיה על דבריהם, ואין איש שהיה יודע ממעשיה כלל, ואפילו אמה לא ידעה מזה,
ורק בזמן הסעודה בלבד היתה באה ויושבת על שלחן אביה לאכול.
והנה אחר שנים רבות שהתרגלה בלימוד הזה, נזדמן
כאשר היתה אוכלת בסעודה אחת עם אביה, נשמעו דפיקות בדלת, וכשפתחו את הדלת נכנס איש
אחד, ושאל אותו הגביר, מה שמך, ויענהו שמי חיים חיים בן
שלום. מאיזה עיר אתה, מעיר מולדתך, מה שלום פלוני הדר בעיר ההיא, ובשלחן היו צלחות
עם פירות, ויאמר לו האורח ראה אחר הרמונים, והסתכל הגביר וראה שיש צלחת של תפוחים
אחר הרמונים, וחשב שכוונתו לומר תפחה רוחו של אותו פלוני, כלומר שנפטר. שאל הגביר
מה רצונך ממני, ויענהו, גר אנכי בארץ ובידי אין פרוטה לפורטה, אם מצאתי חן בעיניך
לתת לי פרוטות מעטות ותחי נפשי. ויקרא הגביר את בתו ויאמר לה ראי בתי שבמעיל שלי
התלוי בחדר השני יש שם שני דינרים אחד של כסף ואחד של זהב, שימי לב וקחי הדינר של
כסף ותתני אותו לאורח, היא נכנסה לחדר ולקחה במתכוין את הדינר של זהב, ותמסרהו
בידו של האורח, וחזרה לשבת ליד השלחן. והאורח נפרד בשלום. ואחר שעה הוצרך הגביר
לדינר של זהב, ויצא בכיסו רק הדינר של כסף, ויכעוס על בתו לאמר, הלא הזהרתיך שתתני
לאורח הדינר של כסף, ולא הדינר של זהב, ומדוע לא שמת לבך לעשות כדברי, ענתה לו,
אבא, אני עשיתי זאת בכוונה, וטעמי ונימוקי עמי, כי כנראה אתה חשבת את האורח כסתם
עני שבא לבקש פרוטות למחייתו, אבל אני ידעתי שהוא תלמיד חכם משכיל ונבון וראוי הוא
לדינר זהב ועוד יותר, ויאמר לה אביה, הגידי נא לי מהיכן ידעת שהוא תלמיד חכם, ענתה
לו, אבא אתה שאלת אותו מה שמך, ואמר ששמו חיים חיים בן שלום, וכוונתו חכם חיים בן
שלום, ולרוב הענוה אמר חיים חיים, כי חיים הראשון גימטריא חכם, ואם לא כן איך נקרא
בשם חיים חיים. וקיים מה שאמרו חז"? יהללך זר ולא פיך. כלומר יהללך זר, ולא,
אם לא נמצא זר שיהלל אותך, אז פיך, והוא עשה כן ברמז. עוד שאלת אותו מאיזה עיר אתה
ואמר מעיר מולדתך, וחשבת כנראה שהוא מעיר בצרה (בבל) ששם נולדת, ולכן שאלת אותו
אחר כך מה שלום פלוני, ולא היא, שכוונתו היא, שהוא מעיר של חכמים ושל סופרים,
שהתורה נקראת מולדתך, ועל שאלתך לשלום פלוני, וענה לך ראה אחר הרמונים, ואתה
הסתכלת על השלחן אחר הצלחת של הרמונים, ולא היא, כי כוונתו, שבספר שיר השירים כתוב
הנצו "הרמונים", ואחריו נאמר "לא ידעתי", ותשובתו הרמתה של
האורח, כי לא ידוע לו דבר על פלוני. ויקרא הגביר למשרתו שילך ויחפש את האורח הזה
ויביאהו אליו שנית, ויעש כן, וישאל אותו על כל הדברים הנזכרים, ויענה אותו שכוונתו
ככל אשר אמרה בתו של הגביר. וישמח הגביר על חכמת בתו, ויושיט לאורח מתנה של כמה
זהובים ופטרו לשלום. וישאל הגביר את בתו מאין לך החכמה הזאת, ותאמר לו מן החלון,
ויאמר לה, איזה חלון? ותספר לו כל מה שעשתה ולמדה במשך כמה שנים, בחדר הסמוך לבית
מדרשו, ושהיתה מקשיבה רוב קשב ללימודו עם החברותא שלו בש"ס ופוסקים, דרך
החלון, ויאמר לה אביה, והרי גם אני למדתי, ש"ס ופוסקים במשך כל השנים האלה,
עם החברותא שלי, ומדוע לא השכלתי גם אני לרדת לסוף דעתו של האורח הזה, כמו שאת
הבנת מדבריו, ותאמר לו, אבא, אתם למדתם בפרהסיא, שהכל יודעים מהקביעות של הלימוד
שלכם, לא כן אני למדתי בצינעא בחדר הסמוך לבית מדרשכם, ואף אחד לא ידע ממני, ויש
קבלה ביד חז"ל, שהלומד בצינעא מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה. ולכן
זכיתי לחכמה זו, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה